Daf 103 — Zevachim 103 Summary

זבחים ק״ג – בוקר טוב רבותי גמרא חד פעמית בש״ס – קל וחומר שמתווכח בחזרה דף זה מכיל אחת הסוגיות יוצאות הדופן ביותר בכל הש"ס: קל וחומר שבו המקרים ה"קלים" וה"כבדים" מתווכחים זה עם זה. ויותר מדהים: * הלימוד נשמע בבית המרחץ. * ובכל זאת נשאר סמכותי לחלוטין בתורה. הגמרא תסביר בהמשך כיצד מותר מחשבת תורה גם במקום כזה. השחקנים – טבול יום וכהן טהור אנו מתמקדים בטבול יום: * כהן שטבל במקווה ביום. * עדיין טמא חלקית עד הלילה. שני כהנים מתווכחים: * אחד טהור. * אחד טבול יום. השאלה: האם טבול יום יכול לקבל מנת בשר קורבן עכשיו ולאכול אותה מאוחר יותר בלילה? מקרה ראשון – מנחה (חלש מאוד) טבול יום שואל: "תן לי מנת מנחה, אוכל אותה הלילה." תגובה: * אפילו כהן טהור לחלוטין אינו מקבל כלום ממנחתו שלו. * כולה נשרפת על המזבח. קל וחומר: אם כהן טהור אינו מקבל כלום, ודאי שטבול יום אינו מקבל כלום. טבול יום מנסה להתנגד – אך נכשל. מקרה שני – חטאת (חזק מאוד) עכשיו טבול יום שואל: "תן לי מנת חטאת." טיעון: * כאשר כהן מביא חטאת משלו, הוא אוכל כמעט את כל הבהמה. * זו העוצמה המרבית. תגובה: * ובכל זאת, כאשר ישראל מביא חטאת, טבול יום עדיין אינו מקבל כלום. * מכיוון שאינו יכול לבצע זריקה. כלל שהוצג: "הַכֹּהֵן הַמַקְרִיב אֶת הַדָּם — לֹו תִהְיֶה." רק מי שראוי לזרוק מקבל חלק. שוב, טבול יום מפסיד. מקרה שלישי – שלמים (חוזק בינוני) טבול יום מנסה בפעם האחרונה: "תן לי משלמים – קדשים קלים." טענת נגד: * כהן מקבל רק את החזה והשוק. * הרבה יותר חלש מחטאת. אבל תגובה: * עדיין נדרשת זריקה. * מכיוון שטבול יום אינו יכול לבצע זריקה ← אין חלק. בנקודה זו: טבול יום הולך מובס, נושא את כל הקל וחומרים "על ראשו". מדוע אין טיעון מבכור? שאלה: * מדוע טבול יום לא טען מבכור, שבו אין צורך בזריקה? תשובה: * בבכור, אפילו כהן טמא יכול לקבל חלק. * לכן זה לא היה תומך בטענתו. * לכן זה נכלל בכוונה. לימוד תורה בבית המרחץ?! הגמרא מתייחסת להלם: איך ר' אלעזר בר' שמעון יכול היה ללמוד תורה בבית המרחץ? תשובה: * דיבור דברי תורה אסור. * מחשבת תורה שלא בכוונה מותרת. בדיוק כמו: * שמותר לחשוב חשבונות או חישובים כדי להסיח את הדעת. * מחשבות תורה שעולות באופן בלתי נמנע מותרות. משנה חדשה – מי מקבל את עור העולה? כלל מפתח: * כל העולה נשרפת. * העור הולך לכהנים. אבל רק אם: "עֹולַת אִיש" – עולה שמילאה את ייעודה. אם זה היה: * נשחט שלא לשמה. * או נפסל ← הכהן אינו מקבל את העור. קדשי קדשים מול קדשים קלים * קדשי קדשים (עולה, חטאת, אשם): * עור ← כהנים. * קדשים קלים (שלמים, תודה, פסח): * עור ← בעלים. למה? * העור עוקב אחרי לאן הולך הבשר. חריגים מיוחדים – הקדש וגר הכהן אינו מקבל את העור אם: * העולה הגיעה מכספי הקדש. * העולה היתה שייכת לגר שמת ללא יורשים. במקרים כאלה: * העור הולך לבדק הבית. אשם נוסף ← עולה ← אין עור מקרה: * אשם אבד. * אשם חלופי הוקרב. * אשם מקורי נמצא מאוחר יותר. הליך: * הבהמה המקורית נמכרת. * הכסף משמש לקנות עולה לציבור. תוצאה: * הכהן אינו מקבל את העור. * מכיוון שהוא מטופל כהקדש קהילתי. קל וחומר לעורות – ומדוע עדיין צריך פסוק? היגיון: * עולה ← כהן אינו אוכל בשר, ובכל זאת מקבל עור. * חטאת/אשם ← כהן אוכל בשר. * ודאי שהוא צריך לקבל את העור. מדוע אם כן פסוק? * מכיוון שעולה ייחודית: * הבשר נשרף לחלוטין. * העור חייב להוסר קודם. * אפשר היה לחשוב שהעור הוא חלק מהשריפה. לכן: התורה מעניקה במפורש את העור לכהן. מי נכלל מן העור? מהמילה "לו" אנו מוציאים: * טבול יום. * מחוסר כפרה. * אונן. אף על פי ש: * ייתכן שהם יהפכו כשרים לאכילה מאוחר יותר. * ברגע זה ← אין חלק, אין עור. לסיכום – זבחים ק״ג * הזכאות למנות קורבן תלויה בכושר לזריקה. * טבול יום מפסיד בכל ניסיון קל וחומר. * מחשבת תורה יכולה להתרחש בטעות גם במקומות אסורים. * העור עוקב אחרי הבשר – אלא אם כן התורה אומרת אחרת. * עורות עולה שייכים לכהנים רק אם העולה היתה כשרה. * הקדש ומקרים ללא יורשים מפנים את העור לבדק הבית. * לפעמים התורה כותבת דין במפורש גם כאשר ההיגיון נראה מספיק. לעלוי נשמת אמי מורתי רות בת הרב מנחם מנדל